Everyville is a dense city with less and less available public spaces; are there any alternative public spaces? Where will our children play? Where will the homeless sleep and the musicians play their music? Where we will demonstrate?Everyville is a flat rooftop city. The upper plane of the city from 3rd to 7th floor is a free air rights space for the Everyville's communities. The dynamic systems of forces and flows of the cultural urban attractors are generated into a deformator, juxtaposition with street flows of people and traffic transportations.
These flows generates divergent flocking groups; tourists, families and business people. Each group emerges by a different set of human behavioral rules, and together scripted an haptic diagram of potential urban public space over the rooftops of Everyville.
19:46
I am heading to my building rooftop. Gazing at the city's urban topography, rooftops ignoring the sky, all deserted, except for improvisation by a local inhabitant that wants to eScape. I am surrounded by buildings, just 4m-6m away from me. Every amateur jumper could hop over to the next-door neighbor. I feel I can do it. I must!
It's like going to the beach without dipping in. Nothing physical prevents me from doing it but something blocks my thoughts and desires…
I had enough! I am jumping!
All of a sudden, out of nowhere a rolling tongue stretched towards and grabbing me, than easily laying me down on soft grassy surface.
A girl swinging on a seesaw. I am stunned. "The neighborhood's party is two
roof-tops away from here" she said.
Escalator takes me downward between the treetops. People are jumping and singing, skating, some are just seating down watching the stars.
Now I understand what I looked for, I don't know how to define it. If I found it,
but I know what I looked for.
השעה 19:46,
אור חיוור. לקראת הערב, מביט אני לעבר החלון, כיוון מערב, סקייליין של בניינים, גגות, דודי שמש,
אנטנות ישנות שכבר לא בשימוש מצביעות לעבר כל כיוון, מנופים בתנועה איטית, חבל כביסה עם בגדים תלויים מוכנים להורדה,... הנה בדיוק מישהו מוזר בשנות ה-40 לחייו עם אוזניות ואנטנה שיוצאת מהם וסיגריה בפה מוריד חלק מהכביסה התלוייה בעודו מקפץ קלות.
השמש אינה נראת לעין, אך מקור אור כתמתם עם צהוב וחום של פיח עדיין מבצבץ מעבר לחלון וקופסאות מגורים פזורים סביבי, כאשר בקצה קופסאות גבוהות עוד יותר שכל אחת מתחרה למי יש גדול יותר...
יצאתי מהדירה שנמצאת על גג הבניין לגג שלי קומה רביעית בלי מעלית, מתבוננן בטופוגראפיה האורבנית, במשטחים גבוהים שונים ללא רוח חיים, למעט אילתורים מקומיים של תושב שרוצה קצת לברוח, ואולי הצליח, אפילו קצת זה טוב. מלבד זאת חותמות העבר שמתשתשות בפנורמה העירונית מכתיבות את הנוף והתחושה של נטישה ובדידות.
מצפון לפתע מגיחות להם ציפורים בלהקה מאוחדת אחת המעניקה מופע במיוחד בשבילי. גוף שמתכווץ ונמתח ומשנה כיוון באופן פתאומי בסלו מושן המהדהד במרחב אוטופי שנמצא ממש כאן, מרחק נגיעה אך כלכך רחוק ממני, אני מתקרב לעבר המעקה הבטון המתקלף מביט מטה ולעומק הפרספקטיב העירונית ומגלה כדורים סבוכים וירוקים, חלקם סגולים, שכנים שבדיוק חזרו מהעבודה ומתיישבים להם על קורסה ליד חלונות מאורכים שהיו בעבר מרפסת פתוחה. הכל עומד מלכת, העלים ממוקמים ללא תזוזה, העננים צופים עלינו ללא ניד, אפילו הזמן נעצר לרגע אחד, הזמן נעצר ונמתח לו.
מסביבי ממוקמים מבנים בגובה דומה לשלי, מרחק 4-6 מ' ממני, כל קופץ מרחק חובבני מסוגל לדלג לעבר השכן שנמצא מסביבי. אני מרגיש שאני חייב לעשות זאת. כמו להגיע לחוף הים ולא להתרחץ, שום דבר פיזי אינו מונע ממני פשוט לדלג מעבר למעקה, אך משהו חוסם אותי ואת המחשבות והרצונות שלי.
די, נמאס לי!
אני קופץ!
לוקח 10 צעדים אחורה, עוצם עיניים.
לוקח אויר, מתקדם בקצב מתגבר, בצעד ה-5 פותח עיניים והופ..
לשון מתגלגלת נפתחת לעברי ומרככת את נחיתתי, לוקחת אותי ומניחה אותי ברכות על משטח דשא מרחף עם נדנדה מתנדנדת עם ילדה בתוכה,
שלום, אמרה הילדה
הי אמרתי לה, איפה אני?
בגג שעשועים שלנו אמרה, גג מה שאלתי? גג משחקים אמרה שוב.
OK אמרתי לה.
המסיבת-גג השכוניתית נמצאת בגג-וויל מרחק 2 גגות ימינה מפה, הנה אתה רואה...
בטח אמרתי לה,
משהו מושך אותי ואני הולך אחריו, אולי זה חלום ואולי זה מציאות, זה לא ממש משנה, הרפתי ונמשכתי,
2 גגות ימינה בדיוק כמו שאמרה, התחלתי לשמוע רחשים המגיחים מלפני המשכתי לקצה הגג
וואי!!!
מדרגות נעות מושכות אותי למטה, צמרות עצים ירוקים, סגולים מקיפים אותנו, מידי פעם מבצבצים להם במות שטוחות בגבהים שונים, עליהם אנשים מקפצים ושרים בפרא העירוני. מדבריות של משטחים עולים ויורדים. מופיעים ונעלמים.
ירדתי מהמדרגות הנעות אל תוך ההמון הצוהל, אורות השכנים נדלקים ונכבים סביב כחלק ממסיבה אחת גדולה שכולם משתתפים בה, אך לא כולם חווים אותה. עכשיו הבנתי מה חיפשתי, אני עדיין לא יודע איך להגדיר זאת והאם מצאתי, אך אני יודע מה חיפשתי.
אור חיוור. לקראת הערב, מביט אני לעבר החלון, כיוון מערב, סקייליין של בניינים, גגות, דודי שמש,
אנטנות ישנות שכבר לא בשימוש מצביעות לעבר כל כיוון, מנופים בתנועה איטית, חבל כביסה עם בגדים תלויים מוכנים להורדה,... הנה בדיוק מישהו מוזר בשנות ה-40 לחייו עם אוזניות ואנטנה שיוצאת מהם וסיגריה בפה מוריד חלק מהכביסה התלוייה בעודו מקפץ קלות.
השמש אינה נראת לעין, אך מקור אור כתמתם עם צהוב וחום של פיח עדיין מבצבץ מעבר לחלון וקופסאות מגורים פזורים סביבי, כאשר בקצה קופסאות גבוהות עוד יותר שכל אחת מתחרה למי יש גדול יותר...
יצאתי מהדירה שנמצאת על גג הבניין לגג שלי קומה רביעית בלי מעלית, מתבוננן בטופוגראפיה האורבנית, במשטחים גבוהים שונים ללא רוח חיים, למעט אילתורים מקומיים של תושב שרוצה קצת לברוח, ואולי הצליח, אפילו קצת זה טוב. מלבד זאת חותמות העבר שמתשתשות בפנורמה העירונית מכתיבות את הנוף והתחושה של נטישה ובדידות.
מצפון לפתע מגיחות להם ציפורים בלהקה מאוחדת אחת המעניקה מופע במיוחד בשבילי. גוף שמתכווץ ונמתח ומשנה כיוון באופן פתאומי בסלו מושן המהדהד במרחב אוטופי שנמצא ממש כאן, מרחק נגיעה אך כלכך רחוק ממני, אני מתקרב לעבר המעקה הבטון המתקלף מביט מטה ולעומק הפרספקטיב העירונית ומגלה כדורים סבוכים וירוקים, חלקם סגולים, שכנים שבדיוק חזרו מהעבודה ומתיישבים להם על קורסה ליד חלונות מאורכים שהיו בעבר מרפסת פתוחה. הכל עומד מלכת, העלים ממוקמים ללא תזוזה, העננים צופים עלינו ללא ניד, אפילו הזמן נעצר לרגע אחד, הזמן נעצר ונמתח לו.
מסביבי ממוקמים מבנים בגובה דומה לשלי, מרחק 4-6 מ' ממני, כל קופץ מרחק חובבני מסוגל לדלג לעבר השכן שנמצא מסביבי. אני מרגיש שאני חייב לעשות זאת. כמו להגיע לחוף הים ולא להתרחץ, שום דבר פיזי אינו מונע ממני פשוט לדלג מעבר למעקה, אך משהו חוסם אותי ואת המחשבות והרצונות שלי.
די, נמאס לי!
אני קופץ!
לוקח 10 צעדים אחורה, עוצם עיניים.
לוקח אויר, מתקדם בקצב מתגבר, בצעד ה-5 פותח עיניים והופ..
לשון מתגלגלת נפתחת לעברי ומרככת את נחיתתי, לוקחת אותי ומניחה אותי ברכות על משטח דשא מרחף עם נדנדה מתנדנדת עם ילדה בתוכה,
שלום, אמרה הילדה
הי אמרתי לה, איפה אני?
בגג שעשועים שלנו אמרה, גג מה שאלתי? גג משחקים אמרה שוב.
OK אמרתי לה.
המסיבת-גג השכוניתית נמצאת בגג-וויל מרחק 2 גגות ימינה מפה, הנה אתה רואה...
בטח אמרתי לה,
משהו מושך אותי ואני הולך אחריו, אולי זה חלום ואולי זה מציאות, זה לא ממש משנה, הרפתי ונמשכתי,
2 גגות ימינה בדיוק כמו שאמרה, התחלתי לשמוע רחשים המגיחים מלפני המשכתי לקצה הגג
וואי!!!
מדרגות נעות מושכות אותי למטה, צמרות עצים ירוקים, סגולים מקיפים אותנו, מידי פעם מבצבצים להם במות שטוחות בגבהים שונים, עליהם אנשים מקפצים ושרים בפרא העירוני. מדבריות של משטחים עולים ויורדים. מופיעים ונעלמים.
ירדתי מהמדרגות הנעות אל תוך ההמון הצוהל, אורות השכנים נדלקים ונכבים סביב כחלק ממסיבה אחת גדולה שכולם משתתפים בה, אך לא כולם חווים אותה. עכשיו הבנתי מה חיפשתי, אני עדיין לא יודע איך להגדיר זאת והאם מצאתי, אך אני יודע מה חיפשתי.
No comments:
Post a Comment